"אני מרגיש שהחיים שלי נעלמו." מי מוכן לומר את המשפט הזה בקול רם? מעטים. כי מיד מגיעה האשמה העצמית: "מה לא בסדר איתי? הוא/היא חולה ואני מתלונן על עצמי?"
כעס וטינה של מטפלים הם רגשות נפוצים מאוד – ונדונים מאוד. לא מרצון רע, לא מחוסר אהבה – אלא כי כשאתה נותן מעצמך עוד ועוד, ופחות ופחות חוזר, משהו בך מתמרד. וזה אנושי.
אפשר לכעוס על הסיטואציה. אפשר לכעוס על הסרטן. אפשר אפילו לכעוס כלפי החולה, על שינויי אופי, על דרישות – ועדיין לאהוב אותו לגמרי. רגשות מורכבים לא מבטלים זה את זה.
מה חשוב הוא: לא להבליע את הכעס, אלא לתת לו מקום בטוח. אצל מטפל, ביומן, בקבוצת תמיכה. כעס שלא מעובד הופך לטינה, ואחר כך לשחיקה, ואחר כך לאדישות.
ולבקש לעצמך מרחב ושעות ללא תפקיד המטפל זה לא נטישה. זה שמירה על היכולת שלך לתת.