יש סוג של בדידות שמגיעה עם התפקיד של מטפל. מבחינה חיצונית, העולם שלך מוקד – חיים סביב לוחות זמנים של טיפולים, תוצאות בדיקות, וצרכים של האדם החולה. וחיי החברה שלך מצטמצמים.
ובמקביל, הרגשות שלך לא תמיד יכולים לצאת. בסביבה הקרובה, אתה ה"חזק". אנשים אחרים מדברים על החולה, לא עליך. ולפעמים אתה מרגיש שאם תגיד כמה קשה לך – אתה גוזל את הזרקור.
אבל הבדידות הזו שוחקת. ולכן חשוב להכיר בה ולחפש חיבורים:
מצא קבוצת תמיכה למשפחות. שמיעת "גם לי קרה כך" מאדם שממש עבר את זה – זה ריפוי שהסברים לא יכולים לספק.
שמור על קשר עם חברים גם שלא בתכנים של הסרטן. לפעמים לצאת מהטינופת לכמה שעות הוא הרף הנשמה שנדרש.
שקול טיפול פסיכולוגי. מרחב בטוח להיות אתה, לא המטפל – הוא מתנה עצומה.
אתה לא לבד, גם אם מרגיש כך. ואתה מגיע לתמיכה, לא רק לתת אותה.