יש משהו ייחודי בכאב של ילד שהוריו חולה – גם אם "הילד" הזה כבר מבוגר. ההורה הוא לרוב הבסיס, השורש. ולראות אותו חלש, פגיע, נזקק – זה יכול לטלטל את תחושת הסדר שבה גדלת.
תחושת היפוך תפקידים: לפתע אתה הדואג. אתה המסיע, האחד שמוחק ומנהל ומסייע. זה יכול להרגיש גם כמו מתנה ("אני יכול לתת לו משהו חזרה") וגם כמאיים ("הם נעשים פגיעים").
לפעמים מחלה של הורה מעלה צלמים ישנים – זיכרונות מהילדות, רגעים שרצית שיהיו אחרת, דברים שלא נאמרו. ולפעמים דווקא עכשיו יש הזדמנות לאמר אותם.
אל תנסה לעשות הכל לבד בין האחים. שיחה פתוחה על מי עושה מה יכולה למנוע טינות עתידיות.
שמור על חיים גם מחוץ לתפקיד הילד-המטפל. עבודה, חברים, זוגיות, פנאי – אלה לא בגידה בהורה שלך. הם ההישרדות שלך.