יש סוג של אבל שמתחיל לפני שהאובדן קורה. כשמישהו שאתה אוהב חולה במחלה חמורה, ואתה יודע שהסיכויים קשים, משהו בך מתחיל להתאבל – עוד כשהוא/היא בחיים. זה "אבל מוקדם", ואנשים רבים מתביישים בו: "איך אני מרשה לעצמי לאבל כשהוא/היא עדיין כאן?"
אבל מוקדם הוא תגובה נפשית נורמלית לסכנה קרובה של אובדן. הנפש שלנו מנסה להתכונן, לעבד, לספוג. זה לא אות שאתה "מוותר" על האדם שאתה אוהב.
מה שאנשים חווים באבל מוקדם: - עצב עמוק, בכי, ייאוש - חרדה על העתיד - מחשבות על מה שלא ייאמר עוד, מה שיהיה חסר - לפעמים גם תחושת ניתוק רגשי כהגנה
מה עוזר: - להיות עם האדם שאתה אוהב – שיחות, נוכחות, זיכרונות - לדבר על האבל עם איש מקצוע - לתת לעצמך לאבל – לא להדחיק
ואחרי שהאובדן קורה: לפעמים אנשים שחוו אבל מוקדם מרגישים שה"שיא" הכאב שלהם היה בתקופה שלפני. ולפעמים פתאום בא גל חדש. שניהם תגובות אמיתיות ולגיטימיות.