כשחבר קרוב מת מסרטן, לרוב לא קוראים לך "שכול". אין שם ייחודי לאובדן הזה. ובתוך כך, לפעמים האבל שלך לא מקבל את ההכרה שהיית מצפה לה. אנשים שואלים "מה שלום המשפחה?", לא "מה שלומך?"
אבל על חבר קרוב יכול להיות עמוק מאוד. אולי הוא/היא היה/ה האדם שהכי ידע/ה אותך. אולי חלקתם זיכרונות שאינם עם איש אחר.
האבל שלך לגיטימי, גם אם לא קיבל שם. גם אם לא "מגיע לך" שבעה. גם אם אנשים לא מביאים לך אוכל. גם אם הדמעות שלך נשפכות כשנשאר לבד ולא בפומבי.
מה שיכול לעזור: - לתת לעצמך מרחב לאבל, גם אם זה לא מוכר חברתית - לדבר עם אנשים שהכירו את החבר/ה - לכתוב עליו/עליה, לשמור תמונות, לציין יום הולדת ו/או יום הפטירה - לפנות לפסיכולוג אם האבל כבד
ואם אתה מרגיש שאנשים לא "מבינים" למה אתה עדיין כואב – הם פשוט לא ידעו את הקשר שהיה ביניכם. אתה יודע. ואתה רשאי לאבל.