כשאתה מתמודד עם סרטן, "תהיה אופטימי" יכול להרגיש כמו מילים ריקות ואפילו מכעיסות. לא כל יום יכול להיות יום של תקווה, ואין שום דבר פסול בלהודות בזה. אבל תקווה – התקווה האמיתית, לא זו שאנשים מבקשים ממך להציג – לא מחייבת שתהיה בטוח שהכל יהיה בסדר. היא רק מחייבת שתמצא משהו, ולו דבר קטן, שעדיין שווה להחזיק בו.
לפעמים תקווה היא לא תכנית ענקית. לפעמים זה הקפה עם אדם שאתה אוהב מחר. הסדרה שאתה רוצה לראות. השיחה שאתה מצפה לה. תן לעצמך לחפש את הדברים הקטנים האלה בלי להרגיש שאתה צריך להחזיק את כל העתיד בבת אחת.
אפשר לחיות עם אי-וודאות ועם תקווה בו-זמנית. אתה לא צריך לדעת מה יהיה בעוד שנה כדי לבחור לאמין שיש ערך ביום הזה. אנשים שחיו עם אבחנות קשות מאוד מתארים שוב ושוב שברגע שהם הפסיקו לנסות לשלוט בתוצאה הגדולה ופשוט התמקדו ברגע הנוכחי – משהו בהם שחרר.
שוחח עם אנשים שהיו במקומך ויצאו ממנו. לא כי הסיפורים שלהם בהכרח יחולו עליך, אלא כי לראות שבני אדם הצליחו להחזיק תקווה ברגעים שנראו בלתי אפשריים יכול לזרוע ניצוץ. קבוצות תמיכה, קהילות מקוונות, מדריכים – כולם מקורות לעדות חיה שאתה לא עובר את זה לבד.
אם יש ימים שבהם אין בך תקווה כלל – זה גם בסדר. תקווה לא צריכה להיות קבועה. היא יכולה לבוא ולהיעלם, ועדיין לחזור. דאג לעצמך בימים האפלים, ותן לאנשים שאוהבים אותך לדאוג גם הם. לפעמים תקווה היא לא שלך להחזיק לבד.