"אני לא מכיר את עצמי יותר." אם אמרת את זה לעצמך פעם אחת לפחות מאז האבחנה, אתה לא לבד. סרטן לא שינה רק את בריאותך – הוא שינה את הדרך שבה אתה חושב, מרגיש, מתנהג, מה חשוב לך, ולפעמים גם מי אתה בתוך מערכות היחסים שלך.
לאבד חלק מהאדם שהיית הוא אובדן ממשי, וגם אם לא מדברים עליו מספיק, הוא מצדיק אבל. אבל אמיתי. לא כי "נגמרו הדברים" – אלא כי נגמרה גרסה של עצמך שאהבת.
תן לאבל הזה מקום. לא להיתקע בו, אלא לתת לו להיות. יש כאלו שכותבים ביומן, יש שמדברים עם מטפל, יש שמציינים פנימית רגעים של "כאן נגמר ה...". כל דרך שמוצאת לך תהודה היא בסדר.
ובמקביל לאבל, יש גם גדילה. הרבה אנשים שעברו סרטן מתארים שינויים בזהות שכללו גם דברים שהם שמחים עליהם בהסתכלות לאחור: אמפתיה עמוקה יותר, יכולת להיות נוכח, ידיעה מה ומי חשוב, פחות עיסוק בשטויות. זה לא אומר שהסרטן היה "שווה זאת" – אבל זה אומר שאתה עדיין גדל, גם מתוך הכאב.
מי שאתה עכשיו אינו נחות ממי שהיית. הוא שונה. ובחלק מהדרכים, הוא אפילו עמוק יותר.