יש סוג ייחודי של בדידות שמגיעה עם מחלה חמורה. אפשר להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך ועדיין להרגיש לגמרי לבד – כי הם לא באמת יכולים לדעת איך זה מרגיש מבפנים. הם לא חיים בגוף שלך. הם לא שוכבים ערים בלילה עם המחשבות שלך.
זו בדידות אמיתית, ומותר להודות בה. אתה לא אינגרט ואתה לא לא מכיר בהכרת תודה אם תגיד שאתה מרגיש לבד. זה פשוט אמת.
מה שיכול לעזור הוא למצוא מישהו שבאמת מבין. לא חבר שמנסה להבין, אלא מישהו שעבר את זה. קבוצות תמיכה לחולי סרטן – פיזיות או מקוונות – מספקות את הדבר הזה. לשמוע "גם אני הרגשתי בדיוק ככה" מאדם שממש היה שם יכול לפרק חומות של בדידות בצורה שדברי עידוד לא יכולים.
שתף יותר. לא עם כולם, אבל עם כמה אנשים שאתה סומך עליהם. אנשים רבים מנסים להגן על אחרים על ידי הסתרת כמה קשה הולך להם. אבל כשאתה מסתיר, אתה גם מונע מאחרים להיות שם עבורך.
בדידות מתגברת בלילה ובמהלך ימי הטיפולים. תכנן מראש – בקש מחבר להתקשר ביום שאחרי טיפול, או סדר שיחת וידאו בשעה שאתה יודע שתרגיש גרוע. הכנה קטנה יכולה ליצור הבדל גדול.
וזכור: הבדידות שאתה מרגיש לא אומרת שאתה לא אהוב. היא אומרת שאתה עובר משהו שקשה להכיל, וזה אנושי לחלוטין. אנחנו כאן, גם אנחנו.