"אני לא רוצה להכביד עליהם." זוהי אחת המחשבות הנפוצות ביותר שחולי סרטן מדווחים עליה – ואחת הכואבות ביותר. הרגשת נטל על האנשים שאוהבים אותך, על בן הזוג, על הילדים, על ההורים, על החברים. כאילו מחלתך היא דבר שאתה עושה להם, ולא דבר שקרה לך.
ראשית, חשוב להגיד בצורה ברורה: אתה לא נטל. אתה אדם שנמצא במצב קשה, ואנשים שאוהבים אותך רוצים להיות שם. הרצון לעזור לך הוא לא נטל עבורם – הוא ביטוי של אהבה. כשאתה מסרב לקבל עזרה, אתה לפעמים גם מונע מהם את ההזדמנות לאהוב אותך בצורה שהם יכולים.
אשמה על "הכבדה" מגיעה לרוב מאדם שרגיל לתת ולא לקבל. אם כל חייך היית זה שדואג, שנותן, שמחזיק את המשפחה – להיות פתאום בצד המקבל יכול להרגיש לא טבעי. אבל זה לא חולשה. זה אנושיות.
נסה לחשוב על זה כך: אם מישהו שאתה אוהב היה חולה, האם היית רוצה לדעת? האם היית רוצה לעזור? כמובן. אז למה בני האדם האוהבים אותך צריכים להיות שונים?
אם ממש קשה לך לקבל עזרה, התחל בקטן. בקש דבר אחד קטן. תן להם להכין ארוחת ערב. לאסוף ילד מהגן. להסיע אותך לתור. ייתכן שתגלה שהנתינה מרגישה להם כמו מתנה, לא כמו עול.